מספרים שהסופר עמוס עוז, עזב את חולדה על רקע מחלוקת שהייתה קשורה לבניה. הסופר רצה שבקיר דירתו, מול שולחן עבודתו, יפתחו חלון גדול הצופה אל הנוף. הקיבוץ לא הסכים לחריגה בבניה, ועוז יצא את הקיבוץ בכעס והלך לגור בערד.

אם רק היה הסופר מחכה כמה שנים, היה מוצא כי היום, בניה של קיר שפוערים בו חלון גדול אל הנוף היא עניין של מה בכך. בקשה צנועה יחסית לבניה הפרטית הפורחת כעת בקיבוצים. לדוגמה, רינה (שם בדוי) גרה בקיבוץ בצפון, נשואה ואם לשלוש בנות. אימה מתה והורישה לה ולאחותה דירה בהרצליה אותה מכרו, והוסיפו את הכסף לירושה קטנה של כמה עשרות אלפי ש"ח שהיה בחשבונה של האם. לאחר שנתיים בהן שכב הכסף בבנק. החליטו רינה ובעלה להרחיב את דירתם הקיבוצית. ההחלטה צצה באופן טבעי כי אותו זמן עבר הקיבוץ לשכר דיפרנציאלי ויצא גם תקנון לבניה פרטית, רינה הלכה לפי הספר. היא פנתה אל אדריכלית, ולאחר מכן פנתה אל קבלן שגר במושב סמוך, קיבלה אישור מועדת הבניה המקומית והשיפוץ בדירתם החל. במשך שלושה חודשים המשפחה יצאה מהבית והתגוררה בדירה קטנה, שהקיבוץ העניק להם בדמי שכירות חודשיים.

הם שברו את כל הקירות הפנימיים בתוך הדירה הקיימת והוסיפו עוד שטח למדרגות כך שמעל פינת האוכל המיועדת תהיה עליה אל הקומה השניה, המהווה את קומת המגורים. בקומה הראשונה, מלבד סלון ומטבח הוסיפו חדר קטן עם שירותים לאורחים, ובקומה למעלה בנו פינת טלוויזיה לילדים, שלושה חדרי שינה לילדים ומקלחת ו"מסטר-רום" (חדר שינה שצמודה לו מקלחת) לעצמם. העלות: בסביבות 200 אלף ש"ח.

החישוב הוא של 650$. אם הבניה אינה על יסודות (כלומר הרמת קומה שניה) מחשבים אז מ"ר ב- 350$ אך יש לקחת בחשבון שבדרך כלל יתווסף ל"הרמת קומה" שיפוץ בתוך הדירה הישנה, שבירת קירות, הזזת צנרת וכו' כך שהמחיר עולה. הבניה, היא כמובן רק חלק מהעלות, ריהוט ואיבזור המרחבים שנפתחו מוסיף את העלויות עוד.

רינה בנתה צנוע, האדריכלית הציעה גדר מיוחדת בצד הבית ומרפסת דקורטיבית במיוחד שתצא מחדר השינה של הילדים בקומה השניה. רינה החליטה שלא לקבל את ההצעה כדי לא לנקר את עיני השכנים ולקחה בחשבון מיוחד, את שכנה הבודד, שאין סיכוי שיוכל לבנות ולשפץ את דירתו אי פעם.

לכאורה, אין כמו הבניה החדשה הזו לסמל את הפערים ההולכים ונפערים ביכולת הכספית בין חברי הקיבוץ. אך בפועל הבניה הפרטית אינה מייצגת עדיין את הבדלי השכר כי מאז המהפך באורחות החיים בקיבוץ עוד לא נאספו מספיק חסכונות, גם למי שהכנסתם גבוהה, שתתיר להם בניה רק על כספי המשכורת. כנראה שהבניה העכשווית מייצגת את הפערים שהונצחו בעבר בין חברי הקיבוץ, רק שלא ניכרו לעין. מי שיש לו קרן של ירושה או חסכונות שאגר כסף בדרך כלשהי, מרשה לעצמו היום להוציא את הכסף הזה "מתחת לבלטות" ולהציג אותו לאור היום.

"האמת היא שדי נבהלתי מהקטע של ההגדלה" אומרת רינה שגיא מהגושרים, שהכפילה את שטח דירתה ובנתה קומה שניה המיועדת למגורים של שלושת ילדיה ( 13, 18, 22). "אווירה אפשר ליצור גם בבית קטן, אבל הלחץ בא דווקא מצד הילדים. הם אמרו שיהיה להם יותר נח לגור בבית אם תהיה להם פינה וחדר משלהם. ואני נורא הופתעתי כי אני כצעירה רציתי להתרחק מההורים".

שגיא, היא בת הקיבוץ. היא למדה אמנות באורנים והייתה מורה לאמנות במשך כמה שנים, לאחר מכן הפכה לקניינית של הגושרים ואז פתחה את חנות "טאי-מתנות" שהיוותה אטרקציה אזורית בשעתו ומכרה פריטים דקורטיביים מגוונים לבית וללבוש. לפני כשנתיים, לאחר שקנתה לה שם באזור, פתחה עם שותפה ממושב סמוך חנות דומה, לחנות בהגושרים בשם "בורדו" בצומת הגומא ובה הן עוסקות גם בייעוץ לבניה ועיצוב בבתים ובצימרים.
כבעלת מקצוע החליטה שאת כל העיצוב והתכנון בבניה החדשה תעשה בעצמה. את הדירה שלהם השאירה במידותיה הצנועות. חדר שינה אחד הפך לפינת אוכל בצד המטבח הקיבוצי הקטן, וחדר אחר הפך למעבר למדרגות עם פינת מחשב קטנה. מהמטבח יוצא חלון בלגי מקסים אל מרפסת חוץ ודשא רחב ידיים. אך עיקר העיקרים הוא הקומה למעלה. שגיא בנתה דירה קומפלקס לילדיה המכילה שלושה חדרים מאובזרים למשעי, סלון ופינת בישול ו… מקלחת ענקית שיש בה ג'קוזי.

"אפשר לתת אופי לבית גם עם תקציב דל", חוזרת ואומרת שגיא, "כמו פינת רביצה העשויה מריהוט ישן שזורקים עליו כמה כריות, או ניצול נכון של נישות בבניה אם הופכים אותן לארונות וכיוצא בזה. אני חסכתי המון בכך שתכננתי את הבית לבדי, אם כי לקחתי סיכון, כי אם משהו לא היה פועל כמו שצריך, לא היה לי למי לבוא בטענות". שכנתה של שגיא אף היא הרחיבה את הבית באופן דומה והעיצוב של החוץ מקנה לכל הבית אופי אחיד, עם צבע חדש שהם צבעו במו ידיהם על פני השטח שלא שופץ ואדניות גרניום המעטרות את כל חזית הבית ומצטרפות למרפסות העץ המקרינות מראה פשוט וחם לכל הבניין.

"ההחלטה לבנות נפלה לפני כשנה" נזכרת שגיא, "אני רוצה שהילדים יבואו אלי לבית ויתאספו סביבי, כמו שאני אוהבת שבאים לארוחות משפחתיות. תהיה להם התנסות יפה מאוד לחלוק את הדירה למעלה. אבל אני לא יודעת לאן זה יוביל. יכול להיות שהם לא יגורו כאן בהגושרים ורק יבואו לבקר. בכל מקרה זה הבית שלהם וזה לא יהיה אף פעם צימר. הרבה אנשים לא הבינו למה אני לא מפרידה את החשמל ויוצרת אופציה לצימר, אבל אני לא רואה את עצמי מתחלקת בבית שלי עם זרים. יש לי כייף גדול בכך שאני יכולה לתת לילדים שלי משהו שלא היה לי ללא שום תחושת החמצה".

שגיא ושותפתה ב"בורדו" עוסקות במתן ייעוץ לעיצוב רהיטים ועיצוב פנים. לאחרונה גדל באופן משמעותי מספר הלקוחות הקיבוצניקים הפונה אליהם.

שגיא: "אנשים החלו מאוד בזעיר, תחילה היו מגדילים על ידי סגירות של עץ בתוך הבית, או סוגרים מרפסת. היינו מוצאות להם פתרונות על ידי הגבהה של משטח ועליה בתוך החדר, כך שאי אפשר אפילו לעמוד בה והיא משמשת עליה לילד המתבגר. יש אנשים רבים שעושים הגדלה של בית מעץ ולאחרונה עם הפריצה של הכסף לקיבוצים, גדלה גם התעוזה.

"התעוזה של האנשים היא לא רק בכסף" אומרת שגיא, "אלא גם בידיעה שהבית שייך להם. גם אני לא הייתי שמה את הכסף אם לא הייתי יודעת באופן ודאי שהבית שלי. התעוזה באה גם עם הידיעה, שהקיבוץ יותר אינו נותן שום דבר לילדי, והכל נופל עלי, אם לא יגורו אצלי, אצטרך לשכור להם חדר. ומאחר שגדלה התחושה שהבית שלך, את עושה בו, כמו בעיר, את סדר העדיפויות שלך.

"אני לא חיה עם זה לחלוטין בשלום. אני עוד בתודעה תקועה עם הקיבוץ של פעם, כי אין מה להגיד שהבניה יוצרת פערים שהם גלויים לעין ויש חברים שאף פעם לא יוכלו להגיע לכך".

הגושרים הוא הקיבוץ המוביל באזור בתנופת הבניה שבו, אם כי, על פי דוד מעיין (דן) מנהל הועדה המקומית לתכנון ובניה, מלבד ארבעה קיבוצים, בונים בכל הקיבוצים של המועצה האזורית. גם בחולתה, ביפתח במחניים ובעוד הרבה קיבוצים.

איתן רחימי, מנהל הקהילה היוצא של הגושרים, מעריך כי מתוך כ- 140 בתי אב בהגושרים 40-50 משפחות עשו הרחבה. גם רחימי מסכים כי הכסף להרחבות הגדולות אינו בא עדיין מהמשכורות. "אם כי יכול להיות ששני בני זוג בגיל הביניים (בין 50-60) זוג שילדיו כבר יצאו את הבית, יוכל לחסוך כסף לבניה צנועה יחסית, של הרחבת הדירה".

רחימי: "תנופת הבניה החלה לפני כשש שנים ומאז היא עולה ויורדת בגלים. אפשר לחבר אותה לתחילת השינוי בינואר 1998, התחלנו אז את המודל המשולב. בספטמבר 2000 עברנו למודל רשת ביטחון ומן הסתם יש קשר לתנופת הבניה שהתחדשה מעט אחרי-כן.
"בינתיים נתנו בהגושרים לגיטימציה לנושא וחיברנו תקנון בניה פנימי תוך שהתאמנו אותו לחוקי המדינה. בתוך כך נכנסנו לשלב מתקדם עד מאוד בעניין שיוך הדירות.

בהגושרים אושר על פי התקנון, להוסיף עד 100 מ"ר בבניה פרטית, כלומר שטח הבתים יכול להגיע עד 170 מ"ר. "לקחנו בחשבון מרכיבים של התוספת והגבלנו ואמרנו שהתוספת חייבת להיות עם קיר משותף לבית כך שלא יבנו יחידת דיור נפרדת. אנחנו עובדים יד ביד עם הועדה לתכנון ובניה והצוות שמונה לכך מפקח על תכניות הבניה של החברים, ברגע שהוא מאשר אותן, הן עוברות לגורמים הממשלתיים".

בקיבוץ הגושרים, השוכן ליד חורשת טל ומול החרמון המושלג בחורף, שהנוף בו הוא אחד היפים בארץ, ופלג מים ציורי עובר בשטחו, יש אנשים שמדברים בגלוי על כך שהוסיפו חדרים לביתם במחשבה על פתיחת צימר בעתיד.

רחימי: "אנחנו, נכון להיום, לא מאפשרים בניה של צימר, אם מישהו בונה וחושב על צימר – זכותו, אבל כעת לא ניתן בשום אופן להפעיל צימר. הפעלה של צימר אם אין לה אישורים חוקיים היא עבירה על החוק, ואנחנו כאמור עובדים בדיוק על פי חוקי המדינה ומאפשרים לועדה המקומית לפקח על הדברים".

אחד הקיבוצים הנוספים שחלה בו תנופת בניה גדולה הוא אלרום שבצפון רמת הגולן. אלון יפה מנהל הקהילה, אומר כי הוא רואה בעניין הזה דבר חיובי ביותר. "כשקיבוצניק שם את כספו ובונה, זה מראה שהוא קושר את עצמו למקום, הרבה יותר מכל דבר אחר" אומר יפה, "באלרום במשך שנים לא הייתה עזיבה, אם עם המעבר לרשת ביטחון החלה עזיבה של כמה חברים, והבניה מוכיחה שהמגמה הזו נעצרת. ככל שיותר אנשים יבנו וישקיעו את החסכונות שלהם, כך תהיה תחושה שהם רוצים לחיות פה. הרי כל השנים דיברו על כך שרוצים לפנות אותנו והיות ואנחנו הקיבוץ הצפוני ביותר ברום הרמה, קרובים מאוד לדבוקת היישובים הדרוזים אמרו שיפנו אותנו ראשונים לכאורה. וזה שאנשים הפסיקו להתייחס לסיסמאות הללו זה אומר שהם משדרים שהם פה".

בעבר היה נהוג באלרום לתת קרוון למשפחות מרובות ילדים, קרוון שהיה נלקח מהמשפחה לאחר שש שנים עם צאת הילד מהבית. "הבניה", אומר יפה "אינה זולה, מי שבונה עושה זאת עם טיח טרמי ובלוקים שעמידים למזג האוויר הקר".

קיבוץ אלרום שמרבית חבריו הם בוגרי גרעינים של המחנות העולים היה פעם אחד הקיבוצים האידיאליסטים ביותר באזור.

יפה עצמו בונה עתה קומה שניה לדירתו והופך את ביתו ל"וילה" בעלת סטנדרטים גבוהים: ארבעה חדרי שינה (שלושה לילדים ומקלחת הצמודה להם ומסטר-רום לו ולזוגתו), חדר שירות בקומה העליונה, וחדר להורים עם מקלחת צמודה בקומה הראשונה. "זה עניין של סדרי עדיפויות" הוא אומר, "היום כשלחבר יש את היכולת לבחור איפה הוא משקיע את הכסף שלו. אני למשל בחרתי לא לקנות רכב. אבל אין ספק שבניה כמו זו שלי, קשורה לקרנות של כסף מבחוץ, גם ירושה, וגם חסכונות מימים עברו, משנות חופש וכדומה".

יש התאמה בין תנופת הבניה ובין שני גורמים. אחד, גיל היישוב. ביישובים הצעירים יותר יש יותר חברים שנהנים מירושות, וקיימת בו יותר בניה והשני הוא הקרבה לשיוך הדירות.
ישנם קיבוצים שבהם הקיבוץ עוזר בדרך זו או אחרת לקיבוץ לעסוק בהרחבות של הבניה הפרטית. זכאויות למשכנתא יכולה רק האגודה השיתופית לקבל ולא החבר הפרטי. הבעיה הזאת מצטרפת לסוגיה הרבה יותר מורכבת, למי שייך הבית לאחר ההשקעה הגדולה בו?

"מי שבונה היום בניה פרטית בקיבוץ אין לו שום בעלות על מה שהוא בונה" מבהיר אורי סלע, (כרמיה), רכז השיכון של התנועה הקיבוצית, "נכון שיש היום התקדמות גדולה בתהליך שיוך הדירות ונכון שיש להניח שבעתיד, בעת התהליך ייקחו בחשבון שהחבר השקיע סכומים ניכרים בדירה אך בעקרון יש לזכור שהבית אינו רשום על שם החבר.

צריך גם לקחת בחשבון כי הבית הולך עם הקרקע, אין בתים פורחים באוויר, לכן כל המהלך הזה יש בו בעייתיות כי הקרקע שעליו החבר בונה, היא לא שלו. הקרקע היא קרקע שלא עברה פרצלציה, אין חלוקה למגרשים. אם כי היא מוגדרת כקרקע המיועדת למגורים, מי שבונה בהיתר אינו עושה עבירה על חוקי התכנון והבניה, אבל מבחינת רישום אין לו ביד כלום מלבד העובדה שהוא בנה מכספו.

"חבר קיבוץ נחשב כחסר דיור, קרי מזה שאין לו בית רשום על שמו, זאת נקודה חשובה שכולם צריכים לדעת אותה. ברגע שהבית יהיה רשום על שמו, הוא לא יחשב כחסר דיור, זאת אומרת שלאחר מכן, הוא לא יהיה זכאי לקבל סיוע מהמדינה (למשכנתא) לבניה.
בכל המקומות שבהם התבצע שיוך דירות, ואני מדבר על המושבים השיתופיים, התעוררה בעיית היוון הקרקע, על מנת לפתור את הבעיה הזו צריך לפנות למנהל מקרקעי ישראל ולשלם כסף עבור הקרקע בשעה שאתה חותם על חוזה חכירה לדורות.

ומי שישלם את הכסף יהיה החבר, כי הרי הבית יהיה רשום על שמו.

הבעייתיות היא מעגלית, אנשים שקודם רשמו את הבית על שמם ואחר כך ביקשו את הזכאות, אמרו להם שכיוון שהדירה רשומה על שמם הם לא יכולים לבקש זכאות. הדבר הקטן הזה לא כל כך ידוע לאנשים. ויש סכנה שאנשים יעשו מהלכים יקרים ואחר כך לא יוכלו לשלם בעדם.

הטעות היא שאנשים מקווים כי בזכות זכאות למשכנתא יוכלו לשלם לממ"י את דמי ההיוון בגין חוזה השכירות לדורות. ועל כן מזהיר סלע שלא לעשות את השגיאה ולהקדים את רישום הבית על פני בקשת הזכאות.

חבר שעוזב את הקיבוץ, גם אם הקיבוץ מימש משכנתאות בגינו, יוכל לקבל נקודת זכות לזכאות למשכנתא כי עדיין חבר קיבוץ נחשב לחסר דיור.

כך או כך חגיגת הבניה בקיבוצים נמשכת, ומה שמבטא אותה יותר מכל היא המכתבים החוזרים ונשנים הנשלחים מטעם הועדה המקומית לתכנון ובניה המתרים במזכירויות הקיבוצים לפקח על בניה לא חוקית. "לאחרונה מתרחבת תופעת בניה פרטית בלתי חוקית בקיבוצים דבר המחייב את הועדה המקומית לתכנון ובניה בהגשת כתבי אישום נגד החבר הבונה, נגד המתכנן, נגד הקבלן ונגד האגודה" כתוב במכתב שמפיץ דוד מעיין רכז הועדה. עם זאת גם מעיין אומר כי המודעות של חברי קיבוצים לצורך לקבלת אישורים הולכת ומתרחבת ככל שגדלה תופעת הבניה.

בקיבוץ יזרעאל, שהוא "קיבוץ ישן" על פי כל אמת מידה וחדר האוכל שלו פתוח שבעה ימים בשבוע לכל שלוש הארוחות היומיות, יש בניה פרטית בנוסח מעניין מאוד: הורי חברים, שילמו עבור היכולת לגור בצמוד לילדיהם. אדי סולו, מזכיר הקיבוץ מסביר כי בסוף שנות השמונים, הייתה בקיבוץ מצוקת דיור גדולה מאוד והיה צריך למצוא פיתרון יצירתי לפניות של חברים שהוריהם ביקשו לבוא ולגור לידם. מדובר בעיקר על הורים מדרום אפריקה, שהיא ארץ המוצא של רוב הגרעינים המאוחרים של הקיבוץ.

"ואז המצאנו שיטה" מספר סולו, "בה לקחנו מההורים הללו פיקדון בערך העלות של בנית בית כזה ובנינו בתים להורים כך שיוכלו לגור בהם כל ימי חייהם. במשך 15 שנה הפחתנו את דמי הפיקדון. הבית שייך לקיבוץ אבל ההורה (של חברים שהם לפחות בעלי ותק של עשר שנים בקיבוץ) ממשיך לגור בו. אם ההורה עוזב או חו"ח הולך לעולמו, הורים אחרים יכולים לגור באותו בית. קבענו את הצורה החיצונית של הבית והתרנו לדיירים להיות מעורבים בתכנון הפנימי של הבית. התאפשר להורים לקנות מזגנים לפני שהדבר הותר לחברים, הם גם יכלו להחזיק אצלם מכוניות פרטיות.

סולו מוסיף כי בתקנון מוגבל מספר ההורים שיכולים לבוא ולגור ביזרעאל, על פי 10% משיעור החברים, אך עד כה לא מיצו את המספר המקסימלי.

כיום קיימות כבר 16 יחידות דיור להורים, וארבע חדשות נבנות בימים אלו. כל דירה בגודל של 40 מ"ר וכוללת חדר שינה + סלון ומטבחון. "האנשים אוכלים אתנו בחדר האוכל כך שאין צורך בדירה גדולה מדי" מסביר סולו.

הדיור המשפחתי הממוצע בקיבוץ יזרעאל הוא 74 מ"ר. אין בו שום בניה פרטית כלשהי, "אנחנו קיבוץ שיתופי לכל דבר" מדגיש סולו, אם יש צורך בשיפוצים ואם אנשים מקבלים דירה חדשה, מותר להם לעשות את הארכיטקטורה הפנימית כרצונם אבל מידות הבית אחידות.